שאולי ומיכל היקרים,
אין מספיק מילים כדי לתאר את תודתי העמוקה!
כשהגעתי לסדנה הייתי די סקפטית למען האמת, אבל זה היה המוצא האחרון.
כבר שנה שאני במילואים, כבר שנה אני עוברת הלוך ושוב ממציאות של מלחמה, למציאות של בין לבין סבבים. עם כל מה שקרה מצאתי את עצמי אפטית כמעט לחלוטין וחסרת תקווה, ובסדנא של חמישה ימים נתתם לי את המתנה הגדולה של הזדמנות אמיתית לחיים נורמאליים, נתתם לי תקווה.
לסיכום הסדנא התבקשנו לענות על 4 שאלות
למי אנחנו סולחים?
על מה אנחנו סולחים לעצמנו?
איזו אמונה מגבילה אנחנו בוחרים להוציא מחיינו?
איזו אמונה חדשה ומרגשת אנו בוחרים להכניס לחיינו?
את המילים הבאות לא הייתי אפילו מדמיינת להעלות על הכתב עד לפני כמה ימים
תודה לכם שהאמנתם בי, תודה שעזרתם לי להאמין בעצמי.
אני סולחת למפקד שהוביל אותי בעל כורחו לעשות את הדברים שעשיתי במלחמה, הוא היה במצב בלתי אפשרי והוא עשה כמיטב יכולתו.
אני סולחת למגדים ובעלי הדרגות שלא הקשיבו לי, כי אני צעירה או כי אני לא קצינה או כי אני אישה. וכתוצאה מכך נאלצתי לקבור חברים אהובים, וחיילים רבים שלא הכרתי. גם להם היה קשה להתמודד עם הסיטואציה והם עשו כמיטב יכולתם.
אני סולחת לאמא שלי שליבה היה כבד מלהכיל ומתוך הכאב הרב והפחד מהמציאות זלזלה בי וערערה גם לי את תפיסת המציאות על הקרב – אני השתכנעתי שלא עשיתי שם כלום וכל הכאב שנשאר איתי מדומיין. אני סולחת לה כי אני מבינה שזה הגיע ממקום של הכחשה ודאגה ענקית.
אני סולחת לעצמי שלא הייתי פיזית בתוך עזה או לבנון, כל כך רציתי להכנס, להוכיח את עצמי, לתרום את חלקי, ולא משנה כמה משמעותית ללחימה הייתי, לא הצלחתי לשחרר מהבושה של לוחמת ש"ספסלו" אותה, והאשמה הענקית על כך ששיחקתי שחמט עם חיים של אנשים אחרים. אני סולחת לעצמי כי אני יודעת שהייתי בדיוק איפה שהיו צריכים אותי.
אני סולחת לעצמי שהייתי כל כך קלה על ההדק ולקחתי חיי אדם, עשיתי כמיטב יכולתי להגן על הלוחמים שלי וזה היה הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי ואני לא מתחרטת על כלום.
אני סולחת לעצמי ששכחתי שאני אנושית מתוקף מצב בלתי אפשרי קיבלתי משימה כמעט בלתי אפשרית שדרשה ממני לוותר על הזכות לאנושיות. ועם כל אובדן, כל הרג, כל לילה ללא שינה חלק אחרי חלק איבדתי את עצמי, עד שלא נשאר כלום חוץ ממה שנדרש ממני להיות בצבא, היו לכך ביטויים פיזיים – השיער שנשר, המשקל שירד, הצלקות. אבל יותר מכך איבדתי את היכולת להרגיש, ואת האמונה באדם ובעצמי. במקום בו שרתתי לא היו מראות, וכשהסתכלתי על עצמי במראה לראשונה אחרי הלחימה, לא זיהיתי את הדמות שעמדה מולי.
ועם הזמן התחלתי לשכוח, שכנעתי את עצמי שהדברים לא קרו, שכנעתי את עצמי שהכאב הוא חולשה, שלא עשיתי שום דבר משמעותי, שכל מה שקרה היה פרי הדמיון שלי, ושלא מגיע לי להיות לא עצובה ולא מאושרת.
אני סולחת לעצמי שלא התמודדתי עם המציאות עד שהיא השיגה אותי במרוץ.
אני עוד לא לגמרי שם, אבל בסופו של דבר, אני אסלח לעצמי שלא יכולתי להציל את כולם. אלה יכלו להיות אתם, החברים שלכם, החיילים שלכם, המפקדים שלכם, אולי אפילו הם היו.
אני אסלח לעצמי שעם כל התיק המפוצץ הזה שהפילו עליי, עם כל האחריות, והעצמה, והאשמה, עם כמה שקשה לי להודות בזה, אני רק בת אדם.
עם כל חייל שלי שנהרג, חלק ממני מת ביחד איתו
ואני סולחת לעצמי שנתתי לאשמה על דברים שאולי לא היו בשליטתי לאכול אותי בחיים במקום לעשות את הדבר הנכון – לקחת חלק מהם ביחד איתי
ולחיות
בעקבות השבוע המשוגע הזה
אני בוחרת להוציא מחיי את האמונה שבעתיד שלי יש רק חמאס וחיזבאללה, נלחמתי על מנת להגן על הארץ הזו ולהרוויח את הזכות לחיות בה כשווה בין שווים ויש לי זכות בחירה. יש לי עתיד.
אני בוחרת להפסיק להאמין שהרגש הופך אותי לחלשה – הוא הכוח על שלי ואני בוחרת להפסיק לזלזל ולהתבייש במקום שהייתי במלחמה. הייתי בדיוק איפה שהייתי צריכה להיות. אני גאה להגיד שלסיפור שלי יהיה סוף טוב אני בוחרת להכניס לחיי את האמונה שאני יכולה להתמודד עם כל מה שעברתי, אני יכולה להרגיש רגשות ובו זמנית להיות אדם חזק ויציב, ואני יכולה להמשיך הלאה, אני יכולה להתחיל לחיות אני חייבת את זה לחיילים הגיבורים שלי, למשפחה שלי, לבן זוג שלי, לילדים שבעזרת השם אביא, ויותר מהכל לעצמי.