שם הלוחם – יניב שושן
שהכל התחיל באוקטובר קפצתי לפעולה מייד, זה נראה לי טבעי לגמרי. הייתה לי חרב סמוראי במגירה, מוכנה. היא כבר שם הרבה הרבה שנים. היא עדיין חדה. התייצבתי. בהתחלה הכל נפל למקום שלו. היה לי את הניסיון ושיקול הדעת. חיכתה לי משימה, חיכתה לי משמעות.
ימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים. הכוחות שעבדתי איתם נכנסו יותר ויותר לעומק המאפליה. לילות אין ספור עברו ללא שינה. התחושה שאנחנו עושים משהו גדול עם אינרציה אדירה התחלפה לשגרה, והשגרה לעייפות חסרת מנוחה. משמרות אין סופיות הביאו איתן אירועים מסובכים מהלכים על סף אסון, ומעבר לו. חלקם הזויים, קשים, כאלה שגם סוסי מלחמה ותיקים כמונו לא ראו.
לאט לאט התגנב משהו חדש ואפלולי, זחל במעלה עמוד השידרה באיטיות מתעתעת. תחושת עמימות קהת חושים מעורבת בעצבנות וקוצר רוח, בהתחלה רק על מדים, ואח״כ המעבר החד מ״התפקיד״ אל החיים האזרחים נעשה יותר ויותר קשה. התפקיד הצבאי התחיל לפעפע לתוך החיים האזרחים, ״הנורמליים״. קוצר הרוח, שמילא פונקציה שימושית ומבצעית, התחיל להופיע יותר ויותר גם בחוץ, שם הוא לא מקובל ולא נסלח.
עם קץ האביב, ובוא הרפיח, תחושה ביצתית של מרה דביקה ושחורה, רותחת מזעם עברה מקצות האצבעות ורשתיות העיניים עמוק לתוך הלב והתיכה את שמחת החיים וגם את התקווה שיהיה פה, לי, טוב יותר.
משמרת אחר משמרת כפית אחר כפית גדלה משקולת הזפת מאחורי כלוב הצלעות, ומאחורי העיניים. כל-כך לאט שלא שמתי לב. אנשים שמכירים ואוהבים אותי אמרו לי שמשהו השתנה, שמשהו קורה. שאני קצר ומנותק ולעיתים חד ואכזרי. ברור, אמרתי לעצמי, אני עצוב ועייף, כראוי למי שנושא על עצמו משא כבד לאורך חודשים. זה טבעי לגמרי.
אבל זה המשא שלי, והמשימה שלי. זה ״בסדר״ אני יכול.
בתחילת הקיץ הכל התפוצץ לי בפרצוף. המלחמה יצאה מהמסכים ונחתה קרוב מאוד אליי בקול רעש אדיר שנכנס לי עמוק וכואב לתוך הלב. לב שכבר שהוצף בחודשים של לחימה, עד סף טביעה. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. במשך חודש או חודשיים לא באמת תפקדתי. סוג של זומבי.
הרים קרובים ורחוקים רק הקלו מעט את המצב אבל לא באמת ריפאו אותו.
כבר לא יכולתי לדבר על מה אני עושה בצבא בלי שירדו לי דמעות. כבר לא יכולתי לעשות את התפקיד הצבאי שלי בלי להתעצבן. אסרטיביות ויוזמה הוחלפו באגרסיביות וכעס גלוי.
הפסקתי להאמין שמשהו טוב יקרה פה בזמן הקרוב, לא עבורי ולא בכלל. לא ידעתי לקרוא לזה בשם. אולי פחדתי לקרוא לזה בשם. המלחמה הזו ישבה לי עמוק עמוק בבטן סותמת את הריאות מבפנים, מקטינה את נפח הלב. אני מלחמה. גופי ונפשי מלחמה. וזה ממש לא רומנטי, הרואי או נסבל יותר.
לפני כמה שבועות קיבלתי מספר טלפון במודעה שמדברת על סדנא של טיפול בפוסט טראומה. טוב, לא הייתי בטוח שזה רלוונטי אליי כי אין לי לא טראומה ולא פוסט טראומה. נכון? (אז זהו שלא נכון).
אבל הרמתי טלפון לשני (מספר טלפון בהמשך) ואחרי כמה ראיונות התקבלתי לסדנא.
הסדנא היא שבוע של תהליך שדרש עבודה והתמסרות מוחלטת, מבוקר עד ערב. חמישה ימים, של טיפולים בטכניקות שונות, יעילות להפליא, מפרקות הגנות ומסכות. הסדנא מוגבלת ל20 מילואימניקים (לוחמים וכאלו שנחשפו למלחמה) והיא בתנאי פנימייה מלאה.
היום נגמרה הסדנא (הטקסט הזה נכתב לפני שבועיים י.ש). הקאתי/בכיתי מתוכי עשרות קילוגרמים של רעל שאגרתי בשנה האחרונה וגם הרבה מאוד לפניה. רעל שכבר למדתי להאמין שהוא חלק אינטגרלי ממני. כל-כך אינטגרלי שמחלק ממנו כמעט סירבתי להיפרד. כן, הייתה שם טראומה שרק חיכתה להתפוצץ והסדנא הזו נטרלה אותה כמעט ברגע האחרון.
אחריה אני יכול לחזור לחיים נורמליים, אופטימיים, ולהמשיך להתמודד עם המלחמה ולהלך כאזרח, כאחד האדם, מצויד בכוחות חדשים וראיה בהירה.
חברים וחברות לנשק, אם הטקסט האישי הזה מדבר אליכם אישית או למישהו שאתם מכירים, ששירת או משרת ימים רבים במילואים. תעשו למילואימניק(ית) שלכם טובה עצומה ושלחו לו את הסדנא. זו סדנא משנה חיים.